פסק-דין בתיק ת"א 496-06

רקע :

1.         ביום 14.5.99, בשעה 18:45 לערך, בצומת הכניסה לאזור התעשיה ותיקים שבנתניה, אירעה תאונת דרכים בין אופנוע מ.ר. 5701801 (להלן: " האופנוע") ובין רכב מ.ר 2760716 (להלן: " הרכב").

האופנוע היה בבעלותו של ניב יבור ז"ל (להלן: " המנוח" או " ניב"), שעזבונו והוריו הם התובעים בתביעה זו ובעת התאונה נהג בו חברו של ניב, הוא הנתבע מס' 7, שלומי אלקיים (להלן: " שלומי"). ניב ישב על האופנוע, כנוסע, מאחורי שלומי.

הרכב היה בבעלות הנתבעת מס' 4, אוסטין הולדינגס בע"מ (להלן: " החברה") ובעת התאונה נהג בו הנתבע מס' 3, זאדוננקו סרגיי (להלן: " סרגיי"), שהיה עובד החברה.

התאונה אירעה עקב כך שסרגיי לא ציית לתמרור "עצור", שהיה מוצב, בכיוון נסיעתו, בצומת רח' דגניה, שבכניסה לאזור התעשיה הישן של נתניה (להלן: " הצומת"). סרגיי נכנס לצומת מבלי לתת זכות קדימה לאופנוע שבא משמאלו וחסם את דרכו של האופנוע כך שהאופנוע, התנגש ברכב. כתוצאה מהתאונה נפצע ניב קשה, הובהל לבי"ח הלל יפה ושם נפטר כתוצאה מקרע באבי העורקים.

התברר, כי פוליסת ביטוח החובה שהוציא ניב לאופנוע היתה פוליסה נקובה בשם - בשמו של ניב בלבד וכי אין היא מכסה (לטענת התובעים), את נהיגתו של שלומי.

לפיכך ומאחר ועל פי סעיף 7(6) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: " חוק הפיצויים" או " החוק"), לא עומדת לעזבונו של המנוח או ליורשיו (הורי המנוח), עילת תביעה על פי חוק הפיצויים, הוגשה תביעה זו על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: " פקודת הנזיקין"), בהתאם לסעיף 8(ג) לחוק.

2.         התביעה הוגשה נגד ביה"ח הלל יפה (להלן: " ביה"ח") ומדינת ישראל - משרד הבריאות (להלן: " הנתבעת"), נגד נהג הרכב סרגיי, נגד שלומי, נגד החברה ונגד שני מנהליה, שוט נאוה (להלן: " נאוה") ואריה (לב) קרייזר (להלן: " לב"), הם הנתבעים 5 ו- 6.

נגד ביה"ח והנתבעת נטען, כי פציעתו של המנוח לא היתה אנושה, אולם עקב התרשלות ביה"ח באבחון ובטיפול במנוח, לא הצליח המנוח להחלים מפציעתו וקיפח את חייו בטרם עת, בהיותו כבן 26 שנים בלבד.

נגד שאר הנתבעים נטען, כי ברשלנותם גרמו או תרמו לקרות התאונה ולפציעתו של המנוח, דבר שהביא, בסופו של יום, ביחד עם רשלנותו של ביה"ח למותו של המנוח.

הנתבעים 1, 3 ו- 7 שלחו הודעות צד שלישי לנתבעים האחרים. הטענות השונות בנוגע לאחריותו של כל אחד מהנתבעים תפורטנה בהמשך, במסגרת הדיון המתייחס לכל אחד מהם.  

ביה"ח (הנתבע מס' 1), נמחק מהתביעה מאחר שאין הוא אישיות משפטית והנתבעת  מס' 2, היא המדינה (להלן: " הנתבעת"), הסכימה שהיא אחראית לכל נזק, שנגרם ע"י ביה"ח או מי מעובדיו (ככל שייקבע שנגרם על ידם נזק).

החברה פורקה והתביעה נגדה נמחקה ואילו לב לא אותר וכתב התביעה כלל לא נמסר לו. לפיכך נמחקת, בזה, התביעה גם נגדו.

הערה: כל ההדגשות אינן במקור, אלא אם יצויין אחרת.

מבוא -

3.         להלן, בקליפת אגוז (ללא פירוט מדוייק, שיובא בהמשך), השתלשלות האירועים: למקום התאונה הגיע אמבולנס אשר, בצומת רופין, העביר את ניב לניידת נט"ן, שהביאה את ניב לחדר מיון - יחידת הטראומה של בי"ח הלל יפה, שם נבדק ניב, נעשה צילום  US בטן וכן שני צילומי רנטגן חזה, ניתנו לו נוזלים ומשאובחן חזה דם הוכנס נקז. לאחר יציאת כמות גדולה של דם מבית החזה, הובהל ניב לחדר הניתוח. בפתיחת החזה התגלה קרע כמעט שלם באבי העורקים וניב נפטר על שולחן הניתוחים.

אין חולק שניב נפטר כתוצאה מקרע באבי העורקים, אולם התובעים טוענים כי התאונה גרמה לקרע חלקי בלבד, אשר הפך לקרע כמעט שלם עקב מעשים ומחדלים רשלניים של הצוות הרפואי בביה"ח, באבחון הבעיה ובטיפול בה. לטענתם, ניב הגיע לביה"ח במצב טוב יחסית ולולא מעשים ומחדלים אלה (שיפורטו להלן) היה שורד את הפציעה ומחלים ממנה.

הנתבעת טוענת, לעומתם, שבתאונה נגרם לניב קרע שלם באבי העורקים ולכן לא ניתן היה להצילו ומכל מקום - לא היתה כל רשלנות מצד הצוות הרפואי.

4.         המחלוקת העיקרית בין התובעים לבין הנתבעת (ושאר הנתבעים הצטרפו, בענין זה, לטענות התובעים), הינה, איפוא, האם התרשל ביה"ח באבחון מצבו של ניב ובטפול בו וכן, האם לולא הרשלנות הנטענת, ניתן היה להציל את ניב, היינו - האם הוא היה שורד את פציעתו ואם כן - באיזה מצב רפואי ותפקודי.